קצת היסטוריה
החוג הוקם בשנת 1926 כחלק מהמכון למדעי המזרח שנקרא לימים המכון ללימודי אסיה ואפריקה. היה זה אחד משלושת המכונים הראשונים של האוניברסיטה העברית – לב לבה של האוניברסיטה.
פרופ' ג' וייל בקבלת פנים לכבוד יום הולדתו השבעים
כמו יתר סגל המחקר וההוראה של האוניברסיטה העברית גם מייסדי המכון היו ברובם מלומדים יהודיים מגרמניה. שני מנהליו הראשונים של המכון היו יוסף הורוביץ וגוטהולד וייל, שניהלו אותו במקביל להמשך עבודתם במוסדות אקדמיים בגרמניה. לצדם שימשו בהוראה במכון מלומדים שכבר השתקעו בירושלים או כאלה שנולדו כאן. מלומדים אלה פיתחו את התוכנית ללימודי הערבית והאסלאם באוניברסיטה. עמהם נמנים לאו אריה מאיר (1895-1959), נצר לשושלת רבנים חסידיים שעלתה מגליציה, אשר התמנה למרצה לאמנות ולארכיאולוגיה מוסלמית; לוי ביליג (1897-1936), יהודי אנגלי שלמד לימודי יהדות ולימודים קלאסיים בלונדון והיה מחלוצי החוקרים של השיעה הקדומה עד להירצחו ב-1936; דוד צבי בנעט (1893-1973), מלומד רחב אופקים שעלה מגרמניה, והתעניין בעיקר בהגות היהודית והמוסלמית בימי הביניים; ושלמה דוב גויטיין (1900-1985), מלומד דגול שנודע בעיקר בזכות עבודתו המונומנטאלית על גניזות קהיר. בנעט הגיע לאוניברסיטה העברית מחיפה שבה שימש כמורה לתנ"ך ולעברית בבית ספר תיכון. בשנות השלושים של המאה העשרים הצטרפו לסגל המכון עוד שני מלומדים נודעים: יעקב חיים פולוצקי, מגדולי הבלשנים במאה העשרים שהתמחה באגיפטולוגיה; וגוטהולד וייל, מנהל המכון לשעבר, שהתמחה בבלשנות ערבית ותורכית.
פרופ' לאו אריה מאיר (ימין), פרופ' דוד איילון (שמאל)
עם קום מדינת ישראל בשנת 1948 הוקם לצד החוג לשפה וספרות ערבית חוג ללימודי ההיסטוריה של המזרח התיכון בעת החדשה. ראשוני המורים בו היו שני סטודנטים לשעבר מהחוג לשפה וספרות ערבית: דוד איילון, שהתמחה בממלוכים, ואוריאל הד, שהתמחה בלימודי תורכיה.
מאז היווסדו, הכשיר החוג לשפה וספרות ערבית דורות רבים של עוסקים בערבית ובדת האסלאם; סטודנטים שלימים רבים מהם מילאו תפקידים חשובים בשירות המדינה, בחינוך ומחקר והוראה באוניברסיטאות בארץ ומחוצה לה.
משלחת האוניברסיטה העברית לסיני: פרופ' ח' פולצקי מעיין בספרים בספרייתו של מנזר סנטה קטרינה (מאחוריו, פרופ' ב' מזר עם צלם המשלחת, מר ש' שוויג)
