אנחנו משתתפים בצער המשפחה.

מצורפים דבריו של פרופ' חגי בן-שמאי:

קשה לי להספיד את מורי ורבי, למצות את כל מה שיש לי לומר אחרי היכרות של ששים ושמונה שנים. אילו הוא היה צריך לעשות זאת היה הדבר קל בשבילו. אמן הקיצור, תמצית שבתמצית. איש ענק, שהיקף ידיעותיו היה מדהים, ועם זאת שמח על כל הזדמנות ללמוד עוד, ללמוד וללמד בענווה ובצניעות, וגם עם חוש הומור בלתי נלאה.

מורה לרבים ומורה לחכמי הדור. הוא האיש שהאהיב עליי את תורת הדקדוק בכיתה ט של בית הספר לנערים על שם ליפשיץ. הוא כתב ספרי לימוד שאלפים ורבבות למדו מהם, וכתב שורה של מחקרים מעמיקים, גם חידושים וגם סיכומים מקיפים על העברית המקראית, להגי הערבית הבינונית. מחקרים כבירים בכל סוגה של המחקר הבלשני: אוצר המילים של הלשונות, הדקדוק והניתוח הבלשני וההיסטורי. אי אפשר שלא להזכיר את חיבורו המופלא: מהדורה ביקורתית מוערת של תשובות הרמב"ם בעברית ובערבית (כמובן עם תרגום עברי). ספר שזכה להדפסות רבות באלפי עותקים. חוקר בעל חוש מופלא של ביקורת עצמית, שבאסופות של מחקריו ביקר ושִׁכְתֵב את מה שֶׁכָּתב שנים לפני כן וגם חידש, בבחינת אין בית מדרש בלא חידוש. הוא העמיד תלמידים הרבה, בארץ ומחוצה לה, ורבים מהם ומתלמידיהם מכהנים כיום באוניברסיטאות בארץ ובעולם.

זכיתי ללמוד אצלו באוניברסיטה עד סיום לימודי המוסמך, ובכלל זה עבודת הגמר למוסמך. מכאן ואילך התייחס אליי כאל ידיד, חבר למקצוע ושותף, לאורך כל הדרך עד היום הזה. ההתייחסות הזאת כללה גם את משפחותיהם של תלמידים, והתעניינות בחייהם גם מחוץ לאוניברסיטה. אבל לא הייתי יחיד בעניין זה. הוא קירב את תלמידיו, ובעשורים האחרונים של סיפור חייו שיתף כמה מהם במחקריו. אלה הפכו למיזמים משותפים, שחלק מפירותיהם כבר יצאו לאור בשנים האחרונות, ואחרים יראו אור בקרוב. כשהזמנּוּ אותו, כמה מהצעירים בחבורה להשתתף בחוג קריאת כתבי יד בערבית-יהודית, השתתף בנאמנות, כאחד החברים, במשך שנים רבות.

בשנים האחרונות נפגשתי אתו הרבה, למעשה כמעט בכל שבוע. הוא הזמינני להצטרף אליו במפעל התרגום לעברית של ספרו של ההוגה והפוסק הקראי יעקב אלקרקסאני, בן זמנו של רב סעדיה גאון. בפגישות אלה גם שוחחנו הרבה על עניינים שונים מחוץ לנושא המחקר. פרופ' בלאו היה מעין ניצול שואה במובן מושאל. הודות לתבונתו של אביו המשפחה עזבה את וינה כמעט ברגע האחרון, בקיץ 1938. נושא השואה לא עזב אותו מאז והוא הרבה להגות בו ולשוחח עליו.

פרופ' בלאו למד וחקר כל ימיו, במובן המילולי ממש, עד סוף השבוע שעבר. לפני כשנתיים החל לתרגם לעברית מילון ערבי-יהודי של מחבר קראי שחי בירושלים כמעט לפני 1100 שנים. כשגמר את האות אלף, החליט שדי לו בזה, ובמסר את מלאכתו לפרסום בכתב העת "גנזי קדם", כמאמר בן קרוב 140 עמוד. השבוע קיבלנו את הספר ולשבתי להביאו אליו. לצערי כבר לא אוכל למוסרו לידו, אבל כמובן אביאו למשפחתו. אחרי שגמר את המשימה הזאת קרא את כל מורה הנבוכים לרמב"ם, ורשם הערות לשוניות על הערבית-היהודית של הרמב"ם בספר זה. הוא הספיק להגיה את המאמר שיצא לאור בקרוב בכתב העת "פעמים" של מכון בן-צבי. ובאקדמיה למדעים שוקדים על הנה לדפוס של הכרך השני של הספר "עיונים בתרגום רב סעדיה גאון לתורה".

לא אמרתי לכם כאן אלא מקצת מן המקצת של מה שאפשר לומר. אכן, זהו סופו של עידן למשפחת בלאו וגם לכל ידידיו, עמיתיו, תלמידיו ומוקירי זכרו. העולם ייראה אחרת.

 

 

צילום: צפיה פלסר, באדיבות המשפחה.